חופש הביטוי לא נועד בכדי להכשיר עבירות פליליות כהטרדה ואיומים

מה משמעות הגבלת הביטוי על יהונתן קלינגר והאיסור על חברו ערן ורד להמשיך להטריד את קציני בית המשפט ובני משפחותיהם.

ניתוח לאור מתן צו למניעת הטרדה מאיימת בפסק הדין ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד ערן ורד

בפס"ד בתיק עו"ד לאה דורפמן נגד ערן ורד דחה בית המשפט את עמדתו של יהונתן קלינגר ואסר על ערן ורד להטריד את קציני בית המשפט והצוות המנהלי.

בית המשפט כבר קבע בעבר, שחופש הביטוי הנו חופש מהדרגה הנעלה ביותר ועל כן הוא משתרע על כל צורות הביטוי; חופש הביטוי כולל בחובו ביטוי של דעות מקובלות וגם של דעות חריגות; חופש הביטוי משתרע על פי פסיקות בית המשפט על דעות שאוהבים לשמוע וגם על דעות מרגיזות וסוטות. חופש הביטוי הוא החופש הכמעט מוחלט להביע דעות שונות ומנוגדות – כדברי השופט ברנן – "ללא מעצורים, ללא איסתניסטיות ופתוח לרווחה" "בפרשת New York Times v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964)).

למרות שבית שבית המשפט קבע שגבולות חופש הביטוי הוא העדר גבולות לחופש הביטוי, הרי שבמקרים חריגים, גם הלגיטימיות הבלתי נגמרת שנותן חופש הביטוי לשקר ולאמירת דברים שאינם אמת כאמור בבג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272), עדיין. חופש הביטוי לא מאפשר התנהגויות לא חברתיות שמגיעות לכדי פגיעה רצינית וחמורה באינטרס הציבורי.

בפס"ד ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד ערן ורד, גרר עו"ד יהונתן קלינגר את מרשו ערן ורד לפסיקה של צו למניעת הטרדה מאיימת נגדו, עד שבאותו הדיון הטילה כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק, צו למניעת הטרדה מאיימת נגד ערן ורד, שחלק מדרכי התבטאויותיו פסולות על פי ההחלטה, 'אינן ראויות' ואף בוגדות בחופש הביטוי, למרות חוות הדעת השגויה של יהונתן קלינגר.

באותו הדיון, דחה בית המשפט שוב את טענותיו של עו"ד יהונתן קלינגר וקבע שיש לתת צו נגד מרשו, האוסר על מרשו לפי חוק לבצע חלק מפעולותיו של ערן ורד, אותן נקבע שאסור לבצע במדינת ישראל, למרות הערך העליון השזור בחופש הביטוי.

בדיון המשותף בערעורים הפליליים בש"פ  5934/05 ובש"פ  6238/05 (מדינת ישראל נ' שי מלכה) הסביר בית המשפט העליון, כבוד הנשיא דאז, השופט אהרון ברק, כי:

"לא כל ביטוי הנופל לגדר היקפו של חופש הביטוי זוכה להגנתה של המדינה. עניין לנו באיזון (אופקי או אנכי) בין ערכים ואינטרסים מתנגשים. במסגרת איזון זה ניתן למשל להגביל את חופש הביטוי אם הפגיעה של הביטוי באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה, וקיימת הסתברות קרובה לוודאות כי מתן חופש לביטוי יביא לאותה פגיעה בכלל או בפרט."

בפסק דינו, הדגיש בית המשפט העליון שרק במקרים חריגים וצורמים בצורה קיצונית, בהם קיימת הסתברות שמגיעה לדרגת היתכנות של קרובה לוודאות שניצולו לרעה של חופש הביטוי יפגע בפועל באינטרס הציבורי, יגבל בית המשפט את החופש להתבטא בצו שיפוטי.

הטלת האיסורים על ידי בית המשפט, נגד דעותיו של יהונתן קלינגר ולאכזבתו של יהונתן קלינגר, מלמדים, כי אפילו בחופש שהנו ללא גבולות הצליח יהונתן קלינגר למצוא את הדרך המהווה ניצול לרעה של חופש הביטוי.

פעולותיו של ערן ורד מסתבר, אינן מוגנות במטרתו האמיתית של חופש הביטוי שכן מעשיו מנצלים לרעה את יסודות הדמוקרטיה ונראה שנועדו מלכתחילה בכדי לפגוע באינטרס הציבורי ובמהות הדמוקרטיה עצמה.

נזכיר שכדבריו של כבוד הנשיא אהרון ברק הערך העליון ממנו צמח חופש הביטוי הוא: "החופש של היחיד להגשים את עצמו; חופש הביטוי הוא החופש של היחיד (ראו: בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272)."

בית המשפט באותו עניין המשיך והסביר את קביעותיו לגבי גבולות חופש הביטוי.

בית המשפט קבע בפסק דינו, כי: "חופש הביטוי וההפגנה ניתן בישראל לכל. הוא מהווה את "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה (הנשיא ש' אגרנט בע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435). יש לה "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם" (בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 398)"

כותב גילוי הדעת הנו עורך דין ממשרד נועם קוריס ושות, עורכי דין

האמור אינו מהווה יעוץ משפטי

נטל ההוכחה בתביעה על פי שטר

המוציא מחברו עליו הראיה ? לא בדיני שטרות

עורך דין נועם קוריס, מייסד משרד נ. קוריס ושות' עורכי דין

במשפט הישראלי התקבל הכלל על פיו 'המוציא מחברו עליו הראיה'.

בישראל כאשר אדם מבקש מבית המשפט לפסוק לזכותו עליו להוכיח לבית המשפט שהוא אכן זכאי לפסיקת הסעד שהוא מבקש.

הנתבע במשפט, אינו חייב להביא ראיות פוזיטיביות לכך שאינו חייב בסעד לגביו הוא נתבע אך הוא בהחלט רשאי לעשות כן.

התוצאה בכל מקרה היא, שבמידה ואף אחד מהצדדים לא יצליח להוכיח את טענתיו יצא מכך הנתבע דווקא נשכר, לאור כלל המוציא מחברו.

כאשר התובע אוחז בשיק ידון בית המשפט בהליך על פי דיני השטרות שעל פיהם ישתנה נטל ההוכחה ויועבר למושך השיק, הנתבע שכתב את השיק וחתם עליו.

נקודת המוצא בדיני השטרות היא, כי נטל ההוכחה יהיה מוטל על מושך השיק שיצטרך לסתור את החזקה, שהשיקים שמסר לתובע נמסרו לתובע ללא תנאי, כאמור בסעיף 20(ג) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות) שכותרתו "חזקה במסירה":

"שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר".

על הנתבע שמסר שיק מוטלת החובה לסתור את שתי חזקות העומדות לזכותו של התובע שאוחז בשטר. וכך נאמר בע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 681, 693 (1989):

"הטוען כי מסירת השיק הייתה על-תנאי – כאמור בסעיף 20 הנ"ל ­חייב להתמודד עם שתי חזקות העומדות למי שתובע על-פי השטר: (א) חזקת המסירה כדין, העולה מהוראותיו של סעיף 20(ג) לפקודה, לפיו שטר שיצא מחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך חזקה שנמסר על-ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר …[ ]….(ב) החזקה כי התנאי למימוש השטר נתקיים. חזקה זו מעוגנת בפסיקה ונובעת מחזקת התמורה שיסודה בסעיף 29(א) לפקודה".

נועם קוריס עורכי דין

(עוד על הנטל המוטל על מושך השטר להתמודד עם החזקה כי נתקיים התנאי למימוש השטר ראו ע"א 562/88 בן אריה נ' סופר, פ"ד מה(1) 647, 659 (1991). על הנטל להוכיח קיומו של תנאי חיצוני לשטר וכי התנאי שמסירת השטר הותנתה בו לא התקיים ראו: סעיף 20(ב)(2) לפקודת השטרות; ע"א 4848/91 הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' פורשה בע"מ, פ"ד נא(1) 874 (1997)).

הנטל להוכיח שהחלפת שטר בשטר אחר סילקה או הפקיעה את השטר המקורי, מוטל על הטוען. מטעם זה דורשת פקודת השטרות כי אוחז שטר שויתר על זכויותיו כלפי כל צד לשטר, יעשה הויתור בכתב (סעיף 62 לפקודת השטרות) וכי מקום בו אבד השטר, יכול האוחז לבקש את המושך שייתן לו שטר חלופי, תוך מתן ערובה למושך כי ישפה אותו כלפי כל אדם אם יימצא השטר שאבד (סעיף 69 לפקודת השטרות) (וראו גם דורון תמיר ויצחק יערי דיני שטרות בפסיקת בתי המשפט (מהדורה שנייה) 1 (2001)).

גם כאשר בשטר ביטחון עסקינן, יש להבחין בין סוגים שונים של שטרי ביטחון, וניתן לסווג את שטרי הביטחון לשלושה סוגים עיקריים:

האחד – שטר שניתן להבטחת תשלום שוטף, לדוגמה, ביחסי ספק-לקוח, שאם נצטבר חוב שאינו נפרע, רשאי הספק להגיש את השטר לפירעון (ראו, לדוגמה, ר"ע 22/85 ס.ט.ס. אלקטרוניקה בינלאומית בע"מ נ' סלון אמפיסל בע"מ, פ"ד לט(2) 565 (1985)). סוג זה של שטר בטחון מקל על האוחז את נטל הראיה במקרה של הפרת עסקת היסוד.

השני – שטר שניתן כמשכון לכל דבר ועניין. כדוגמה לכך, שיקים שמפקיד הלקוח בבנק כבטוחה למתן אשראי. דהיינו, הלקוח משעבד לבנק נכס ממנו ייפרע אם הלקוח לא יסלק את האשראי, והנכס המשועבד הוא הזכות השיטרית של הלקוח כלפי צד שלישי מושך השיק.

השלישי – שטר שניתן על תנאי שרק בהתקיימו ניתן לממשו. במקרה כאמור, עושה השטר מעביר את השטר לנפרע ומתנה את סיחורו או את הזכות להגיש תביעה על פיו בהתרחשותו של אירוע מסוים (תנאי מתלה) או מסכים כי הזכות לסחר את השטר או לתבוע את פירעונו תחדל אם יתקיים אירוע מסוים (תנאי מפסיק). גם שטר כזה קרוי "שטר ביטחון" (לרנר, שטרות, בעמ' 361) והוא חופף במידת מה את הסוג הראשון של שטרי בטחון כנזכר לעיל.

 (על הסוג הראשון והשני של שטרי בטחון, ראו שלום לרנר "שטר בטחון וזיכוי חשבון בנק כמתן ערך" משפטים יז 71, 77-75 (תשמ"ז)). על הסוג השלישי של שטר בטחון ודוגמאות לשימוש שנעשה במונח "שטר ביטחון", ראו לרנר, שטרות, בעמ' 312-310. לסיווג של שטרי הביטחון למיניהם, תוך הבחנה בין שטר שעליו נכתב "לבטחון" לשטר שלא נכתב עליו דבר, ראו מנחם מאוטנר "'שטר הבטחון': חוזה הכפוף לתנאי מתלה, נכס ממושכן ובעיית התמורה והערך" עיוני משפט יב 205 (התשמ"ז) (להלן: מאוטנר, שטר הבטחון)).

ברור אם כך, שכאשר נתבע בגין שיק שחולל מבקש לטעון טענות כנגד השיק שמוצג לבית המשפט או כנגד סחירותו של שיק זה, רובץ נטל ההוכחה על הנתבע להוכיח את טענותיו כנגד חובתו לשלם מול השיק, על אף שחברו מבקש להוציא את התשלום ממנו.

על פי הכללים המקובלים בדיני השטרות, יהיה על הנתבע שטוען שהשיק שמסר לא היה אמור להיפרע ושכל מטרתו הנה בטחון להוכיח את טענותיו בראיות ואילו התובע, לפחות לכאורה לא ידרש להביא את הוכחותיו לכך שהנתבע חייב לשלם לו כאמור בשיק.

האמור אינו מהווה יעוץ משפטי

חוק התקשורת לטובת הציבור

מתי פרסומת בפייסבוק תחשב ספאם

כותב המאמר, עורך דין נועם קוריס, מייסד משרד נ. קוריס עורכי דין

חוקי מדינת ישראל ותקנון הפייסבוק

האכיפה התקדימית על איסור משלוח הודעות פרסומיות ברשת הפייסבוק העלתה שיח ציבורי מעניין על סמכויות מדינת ישראל לחוקק ולאכוף את האסור והמותר בנעשה ברשת האינטרנט, בשטחי ריבונותה.

תקדימי האכיפה האזרחית העלו בשיח הציבורי באינטרנט שאלות על מערכת היחסים הרצויה בין ס' 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון מס' 40), התשס"ח -2008, שחוקק בישראל ונכנס לתוקפו ביום 01.12.2008. לבין הוראות אתרי אינטרנט, דוגמת הפייסבוק שבבעלותו של מר מארק צוקרברג.

כך למשל, עלתה באמצעי התקשורת טענה לפיה הצטרפות לרשת הפייסבוק עצמה, מאפשרת מבחינה משפטית, לכל 500,000,000 הגולשים בה לשלוח ללא הבחנה וללא הגבלה לכל גולש אחר היישר אל תיבת הדואר, של כל שאר הגולשים, פרסומיים ללא פיקוח, ככל העולה על דעתו ובין היתר לרכישת כל מוצר או שירות, תוך ויתור על הכללים שנקבעו בנושא, בישראל.

לפי אותה השיטה, אין למעשה משמעות לחקיקה הישראלית האוסרת פרסומי תועבה, הסתה, הימורים, זכויות יוצרים או לשון הרע, ככל שבעלי רשת חברתית דוגמת צוקרברג יחליט (באופן תיאורטי) לפרסמם או לפעול בניגוד אליהם, באמצעות כל תיבות הדואר האלקטרוני ברשת.

אומנם, ס' 30(א) לעיל טרם נדון בישראל בערכאות הקובעות תקדימים, אך בית המשפט כבר קבע, כי אדם רשאי להצטרף לקבוצה ובכל זאת לעמוד על כך שלא יקבל ממנה דברי פרסומת ולמשל בתק 36975/10 גיא מור נ' אוניברסיטת תל אביב (תביעות קטנות - תל-אביב-יפו, רונן אילן).

פסיקה זו גם קובעת למעשה, ששולח ההודעה אינו חייב להיות גוף מסחרי ודי בכך שההודעה עצמה הנה בעלת אופי מסחרי.

לא מיותר לציין גם, שחוזה הפייסבוק האחיד לא יכול להוות חוזה מחייב, שכן ממילא לא עבר את מבחני הפיקוח וההגנה על הציבור בישראל, כפי שמחייב חוק החוזים האחידים.

האינטרס הציבורי בישראל

איגוד האינטרנט בישראל, כמו גם עורכי דין ומומחים, גורסים שבתי המשפט ימשיכו במגמה שהחלה לאכיפת איסור משלוח דואר הזבל, ויקבעו שגם במסגרת האינטרנט בכלל לרבות ברשת הפייסבוק, יש לשמור על המסגרת הנורמטיבית של  החוק ועל דרישת פעולת הסכמה אקטיבית (OPT-IN), שאינה מתמלאת למשל ברשימות התפוצה הרחבות בפייסבוק במסגרת קבוצות מסוג "אירוע" או "EVENT" אליהן יכול המפרסם או כל צד שלישי, לצרף כל גולש ללא ידיעתו ובוודאי שללא הסכמתו, כך שמבחינה טכנית יוכל כל מנהל בקבוצה לשלוח מיליוני הצעות רכישה טורדניות לכל מי שצורף לרשימת התפוצה, בניגוד לרצון ציבור הנמענים ובניגוד להכרעת הכנסת בנושא, כפי שבאה לידי ביטוי בחקיקה הישראלית.

לדעתנו, אין הוראות הפייסבוק יכולות לגבור על האינטרס הציבורי הפרטיקולארי של מדינת ישראל ואין בהוראות הפייסבוק בכדי לאפשר לשלוח הודעות פרסומיות או כל הודעה אחרת הנוגדות את החוק הישראלי.

ראינו, שבלוגרים רבים, כמו גם עורכי דין מתחום האינטרנט אוחזים בדעות דומות ביחס לצורך בחסימת הספאמרים ברשתות החברתיות והשימוש שנעשה לרעה בהפצת ספאמים והפרעות אחרות ברשתות החברתיות.

אפילו הצטרפות אקטיבית לקבוצה שהוקמה בפייסבוק לקידום מכירות של מוצר או שירות מסוימים אינם מהווים הסכמה גורפת לקבל דברי פרסומת אחרים מאותה הקבוצה וספק אם הצטרפות לקבוצת תמיכת סטודנטים בעובדות ניקיון, תוכל להוות הסכמה לעניין החוק, לקבלת חומר פרסומי והצעה לרכישת מוצרי אלקטרוניקה או השתתפות בסדנא בתשלום, מאת מי מבעלי העניין שבין מקימי הקבוצה, או בצורה דקדקנית יותר כפי שהגדיר עו"ד יהונתן קלינגר, האם הסכמה להצטרף לקבוצה תוכל להיחשב כהסכמה למשלוח דברי דואר, בכל מקרה?

כך פורסם גם, כי רשת הפייסבוק אפשרה לקבוצה שהציגה עצמה כקבוצה למען החזרת גלעד שליט, לשלוח דברי פרסומת לרכישת מוצרי בריאות ותרופות מפוקפקות, לדעתנו, בניגוד להוראות החוק ובניגוד למדיניות הרצויה במדינת ישראל.

נועם קוריס עורכי דין

לשון חוק התקשורת

תהליך החקיקה של תיקון 40 לחוק התקשורת החל מספר שנים לפני הקמת הפייסבוק וכניסת הרשתות החברתיות.

יחד עם זאת, לשון החוק נראית כצופת פני עתיד, כאשר הודעה אלקטרונית הוגדרה כבר אז, לא רק כהודעה שנשלחה באמצעות המייל הרגיל, אלא כ"מסר בזק מקודד המועבר ברשת האינטרנט".

ובנוסח המלא של הגדרת ס' 30(א)(א) לעניינו:

"הודעה אלקטרונית" – מסר בזק מקודד המועבר ברשת האינטרנט אל נמען או קבוצה של נמענים, וניתן לשמירה ולאחזור בדרך ממוחשבת;

המחוקק בהגדרתו כלל "כל מסר בזק מקודד המועבר ברשת האינטרנט", כך שלשון החוק מלמדת על כוונתו של המחוקק לאכוף את חוק התקשורת, גם ברשתות חברתיות בהן ניתן לשלוח מסרי בזק מקודדים המועברים ברשת האינטרנט וניתנים לשמירה ולאחזור בדרך ממוחשבת.

פרסומים חברתיים ושלא למטרות רווח

נהלי רשת הפייסבוק שהוגדרה מלכתחילה כרשת חברתית ולא כרשת מסחרית מתיישבים בכפיפה אחת לדעתנו עם החקיקה הישראלית בכל הקשור לעניין הפרטני של משלוח הודעות אפילו פרסומיות, לקידום מטרות חברתיות בעלות חשיבות ציבורית, שאינן מטרות רווח.

החוק הישראלי מאפשר (ואולי אף מעודד), משלוח הודעות שאינן בעלות אופי מסחרי ושכל תכליתן הנן פעילות חברתית וציבורית.

אומנם, בית המשפט המחוזי בתל אביב דן זה שנתיים וטרם הכריע בתביעה שהגיש מר רן כיבודי נגד מפלגת הליכוד על כך שמפלגת הליכוד ניסתה לכאורה לגייס כספים באמצעות דואר אלקטרוני המוני ולציבור נמענים בלתי מבוקר, אך לדעתנו במקרים בהם מבקשת תנועה ללא מטרות רווח לעדכן על פעילותה או לקדם מטרה או פעולה התנדבותית אחרת באמצעות הודעות אלקטרוניות לא ימנע חוק התקשורת הפצת הודעות מסוג זה.

ס' 30(א)(א) לחוק מגדיר "דבר פרסומת" כ– "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת;"

עיון בהתפתחות ניסוח הצעת החוק מלמד שהמחוקק הוציא בהליך החקיקה ובמכוון מהגדרות הפרסומות האסורות, את האיסור על משלוח המסרים המופצים שלא באופן מסחרי, דוגמת מסרים בדבר פעילות ציבורית או חברתית, למשל של עמותות ותאגידים, שהנם לטובת הציבור ולא לתכלית מסחרית.

עידוד מעורבות חברתית להשגת מטרות ציבוריות

עיון בהצעות החוק ובפרוטוקולים של וועדות הכנסת הרלוונטיות מלמד שהמחוקק בדיוניו לקראת חקיקת חוק דואר הזבל (תיקון 40 לעיל) התחבט האם לנקוט בגישה האמריקאית ((opt-out על פיה כל מפרסם רשאי לשלוח הודעות פרסומיות כאוות נפשו ולכל נמען, כל עוד לא ביקש הנמען לחדול מלקבל את הודעותיו, לבין הגישה האירופאית ((opt-in, על פיה נאסר על מפרסם לשלוח הודעות פרסומיות לנמען, כל עוד הנמען לא ביקש קודם לכן ובמפורש לקבלן.

המחוקק הישראלי, בחר אחרי שבחן את השלכותיהן של הגישות השונות בגישת ביניים על פיה מסרים פרסומיים מסחריים יהיו אסורים בישראל ללא קבלת הסכמת הנמען מראש, ואילו מסרים פרסומיים שאינם למטרות רווח או הוצאת כספים, יהיו מותרים ואף יקבלו מעמד ייחודי ומותר, כך שבישראל ניתן (ולדעתנו אף רצוי), להפיץ ולפרסם פעילויות חברתיות וציבוריות, שנועדו לשרת את הציבור ולהביא לחברה טובה יותר, בהתאם לערכי התנועה וככל שמדובר במטרות בלתי מסחריות, לטובת הציבור.

פסק דין עע"ם 10938/08

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים

עע"ם  10938/08

בפני:	כבוד השופטת א' חיות
	כבוד השופט  י' דנציגר
	כבוד השופט ע' פוגלמן

המערערים:	1. משה צ'יצ'יאן
	2. מרייט צ'יצ'יאן

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה:

עיריית הרצליה

                                   

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעת"מ 1766/06 שניתן ביום 24.11.2008 על ידי כבוד השופט נ' ישעיה

                                   

תאריך הישיבה:

ד' בכסלו התשע"א

(11.11.10)

בשם המערערים:

עו"ד שמואל סעדיה

בשם המשיב:

עו"ד שי שמאי; עו"ד אילנה בראף-שניר

פסק-דין

         בשלב זה ובהמלצת בית המשפט יוחזר הדיון לבית משפט קמא על מנת שיידרש לטענת ההתיישנות שהעלו המערערים בכל הנוגע להליכי הגבייה המנהלית שנקטה נגדם המשיבה ועל מנת שיחליט האם בעקבות ההכרעה בטענה זו יש מקום להגיע למסקנה שונה מזו שאליה הגיע בפסק הדין נשוא הערעור.

         בשלב זה יוקפאו כל הליכי ההוצאה לפועל נגד המערערים והצדדים שומרים על מלוא טענותיהם במחלוקות נשוא פרשה זו, לרבות בסוגיית ההוצאות בכל ההליכים כולם.

         למען הסר ספק מובהר בזאת כי למעט טענת ההתיישנות שהתקבלה, הערעור בטענות האחרות שהועלו על ידי המערערים מוצה.

         סדרי הדין לבירור טענת ההתיישנות כאמור, ייקבעו על ידי בית משפט קמא לפי שיקול דעתו.

         אין צו להוצאות בערעור.

         ניתן היום, ד' כסלו, תשע"א (11.11.2010).

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

ש ו פ ט