| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים | ||||
| ע"פ 4688/10 | ||||
| בפני: | כבוד השופט א' א' לוי | |||
| | כבוד השופטת ע' ארבל | |||
| | ||||
| | | | | |
| המערער: | פלוני |
| | נ ג ד |
| המשיבה: | מדינת ישראל |
| ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר-שבע, מיום 13.6.2010, בת.פ. 533/09, שניתן על ידי השופט א' ביתן |
| תאריך הישיבה: | ד' בכסלו התשע"א | (11.11.10) |
| בשם המערער: | עו"ד רון מיטל |
| בשם המשיבה: בשם שירות המבחן לנוער: | עו"ד אבי וסטרמן גב' שלומית מרדר |
השופט א' א' לוי:
המתלונן בתיק זה הינו קטין, שבאחד הלילות של חודש יולי 2009 ובתום בילוי במועדון, פגש צעירה אותה הכיר והציע לה כסף כדי לשוב לביתה במונית. המערער שנכח בכך, התרעם באוזני המתלונן, "למה אתה מפריע לי להתחיל עם הבחורה". ניסיונו של המתלונן להסביר כי מדובר בקטינה אותה הוא מכיר מבית הספר לא עזר לו, והמערער ניסה למשוך אותו לתוך הרכב בו ישב. בתגובה, נמלט המתלונן על נפשו, אולם המערער ואחר רדפו אחריו, הדביקוהו ודקרו אותו דקירה עמוקה בחזה שמאל ובירכו.
המערער הודה בכל אלה, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של חבלה חמורה לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א) לחוק העונשין. בהמשך נדון המערער ל-4 שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח.
בערעור שבפנינו מבקש המערער כי נקל בעונשו, הואיל ולהשקפתו הוא נוטה לחומרה יתרה, סוטה ממדיניות הענישה הנוהגת, לא ניתן בו משקל לנתוניו האישיים – קטין הזקוק לטיפול שלא חטא בעבר באלימות, שהיה עצור במשך כחודש, ואחר כך היה נתון בתנאי מעצר בית במשך מספר חודשים.
נקודת המוצא לדיון היא כמובן היותו של המערער, בעת האירוע וגם עתה, קטין, ועל כן ההנחה היא כי "אין זדון רשעתו כזדון רשעתו של מי שמלאו לו שמונה עשרה" (ע"פ 1583/90 מדינת ישראל נ' פלונים, פ"ד מו (5) 94, 99 (2006)). אולם, באותו פסק דין גם נאמר כי בית המשפט מצווה לתת את דעתו אף לנסיבות ביצוע העבירה והרקע לביצועה. על כך הוסיף בית משפט זה ואמר כי "קטינות אינה מעניקה חסינות מפני ענישה ראויה כשהמדובר במי שביצע פשע חמור. הצורך להגן על הציבור מפני עבריינים אלימים חל גם מקום שמבצע הפשע הוא קטין" (ע"פ 5090/99 שמשונוב נ' מדינת ישראל, לא פורסם (1999); וכן ראו ע"פ 4872/95 מדינת ישראל נ' אילון, לא פורסם (1995). אכן, ע"פ 1583/91 עסק במי שגרם בכוונה למותו של אחר, אולם אף המקרה שבפנינו היה כרוך באלימות חמורה שאך כפסע היה בינה לבין גרימתה של תוצאה קטלנית. אכן, גם במקרים בעלי חומרה רבה מצווה בית המשפט לתת את דעתו לשיקולי שיקום, במיוחד בעניינם של קטינים, אולם מה נעשה ורק לאחרונה החלו המערער והוריו להפנים את הצורך ליטול חלק בטיפולים מסוג זה, שנועדו להפחית את הסכנה מפני עבריינות נמשכת של המערער לאחר שחרורו.
העולה מכל האמור הוא כי לא גילינו שגגה בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי. אדרבא, בנסיבות העניין נראה העונש בעינינו מאוזן ומידתי. לפיכך, הערעור נדחה, והמלצתנו נתונה לגורמי שב"ס, שככל שהמערער יביע רצון ונכונות לכך, הוא ישולב מוקדם ככל הניתן בתהליך טיפולי.
ניתן היום, ח' בכסלו התשע"א (15.11.2010).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה